פסק-דין בתיק עב"ל 55337-03-12

סגן הנשיאה, השופט יגאל פליטמן

1.     בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (הנשיא (כתוארו אז) מיכאל שפיצר; ב"ל 3934-09), מיום 29.1.12, בו נדחתה תביעת המערערת להכיר בליקוי שמיעה ובטנטון, מהם היא סובלת, כפגיעה בעבודה כמשמעה ב חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

הרקע העובדתי

2.     להלן נפרט המסכת העובדתית בעניינה של המערערת, כפי העולה מפסקי הדין האזוריים אשר ניתנו בעניינה:

א.     המערערת, ילידת 1950, עבדה כאחראית מזון בחדר אוכל בקיבוץ גבעת חיים מאוחד ( להלן- "חדר האוכל"), וזאת משנת 1999.

ב.     המערערת הגישה למוסד לביטוח לאומי ( להלן- המוסד) תביעה להכרה בפגיעה בשמיעתה כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה. תביעתה נדחתה על ידי המוסד.

ג.       בטופס התביעה למוסד, ציינה המערערת כי הפסיקה לעבוד ב-1.9.2002. כמו כן, המערערת ציינה בטופס התביעה כי הפגיעה בעבודה אירעה ביום 20.10.2002.

ד.      לטענת המערערת, במהלך חודש 9.2002, היא פוטרה מעבודתה על רקע הטרדה מינית, והושבה לעבודתה בסמוך לפיטורים עקב התנגדותה עד לסוף חודש 10.2002. להערכת המערערת, התקופה שבין הפיטורים ועד לחזרתה לעבודה ארכה כחודשיים.

ה.     לטענת המערערת, בעקבות הרמת משקל כבד של כלי אוכל ביום 20.10.2002, הבחינה המערערת, כאשר שבה לביתה לאחר סיום עבודתה, כי היא סובלת מירידה בשמיעה, רחשים וצפצופים מטרידים באוזן שמאל.

ו.       המערערת גרסה כי לא פנתה מייד לטיפול רפואי, כיוון שסברה כי התופעות תחלופנה מעצמן. לאחר מספר בדיקות, אשר בוצעו על ידי גורמי רפואה שונים, התגלה למערערת כי היא סובלת מחרשות פתאומית עם תופעת טנטון וכי אף היום היא לוקה בשמיעתה וסובלת מטנטון וסחרחורות, על רקע הרמת משקל כבד בעבודתה.

ההליכים ופסקי הדין, בבית הדין האזורי ובבית דין זה

3.     המערערת הגישה לבית הדין האזורי תביעה נגד המוסד, בעילת מיקרוטראומה, (ב"ל (תל אביב-יפו) 3693/05 ש' א' - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 5.8.2007)) ( להלן- ההליך הקודם), אשר נדחתה על ידי השופטת אפרת לקסר ונציגי הציבור מר אברהם בקשי והגב' דליה קלישבסקי, ביום 5.8.2007, מן הטעם כי לא הוכחה תשתית עובדתית ראויה לפי תורת המיקרוטראומה וכי גרסת המערערת נמצאה לא מהימנה. על פסק דין זה הגישה המערערת ערעור לבית הדין הארצי.

4.     בפסק דיננו מיום 28.5.2008, בהמלצת בית הדין, ובהסכמת הצדדים, החזיר בית דין זה את עניינה של המערערת לבית הדין האזורי על מנת לברר תחילה האם המערערת אכן עבדה בפועל בתקופה הרלוונטית, בחודש אוקטובר 2002, או האם שהתה בחופשה בחודש זה, שאז נשמט הבסיס העובדתי לקרות אירוע כלשהו שעלול היה לגרום לפגיעה בשמיעה. עוד פסקנו כי בית הדין האזורי יכריע בשאלה האם המערערת חייבת להוכיח אירוע תאונתי חד פעמי במועד מסויים כטענת המוסד, או האם, בהתאם לטענת המערערת, מאחר ומדובר בפגיעה שאינה שגרתית ומסוג נדיר, אין חובה להוכיח אירוע ספציפי חד פעמי במועד מוגדר, כיוון שלא ניתן להבחין בנזק באופן מיידי.

5.     בית הדין האזורי קבע בפסק דינו מיום 29.1.2012 כי המערערת לא עבדה ביום 20.10.2002, בו לטענתה אירע האירוע בעבודה. מסקנה זו של בית הדין קמא התבססה על מספר נימוקים, ואלה העיקריים שביניהם:

א.     בתביעתה למוסד, ציינה המערערת כתאריך הפסקת עבודתה את יום 1.9.2002, כלומר, חודש וחצי לפני האירוע הנטען בעבודה.

ב.     בעדותה בהליך הקודם, בפני השופטת לקסר, המערערת נשאלה ארוכות  בעניין זה, אך לא הייתה בעלת תשובה של ממש לשאלות שנשאלה:

"ש. את הגשת את התביעה ב-22/7/04 למל"ל (נ/1) ואז ידעת כבר  שחזרת לעבודה לעוד חודש אז למה אז לא כתבת בטופס התביעה מתי סיימת את העבודה בצורה נכונה?

   ת. לא היה לי תלושי משכורת. לא היה לי הוכחות ובגלל זה כתבתי              את ספטמבר כי אלה הפיטורין הראשונים שלי. עד ספטמבר היו לי הוכחות. אני לא זכרתי בדיוק את התאריכים כי לא היה לי הוכחות והיה לי בלאגן שלם אז. רק בחודש האחרון הלכתי למזכירות וביקשתי מהם והם הוציאו לי בקושי. אחרי הדיון האחרון קבלתי את התלוש האחרון."

ג.       בנוסף, המערערת מסרה בהודעתה לחוקר כי בפרק הזמן שלאחר סיום עבודתה (1.9.2002), המערערת עבדה בקיבוץ במקומות אחרים, ולא בחדר האוכל.